ביאור:בראשית לח כג
בראשית לח כג: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח כג.
תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז
[עריכה]תִּקַּח לָהּ את הערבון
[עריכה]"תִּקַּח לָהּ" – יהודה הפקיר את חפציו, וביטל את תשלום הגדי והציע שהיא תיקח את הערבון. כל אחד ישמור מה שיש בידו. יהודה לא הבין שקרה לו מה שקרה ללוט עם בנותיו.
הצהרתו של יהודה היא חסרת ערך חוקי להכריח את תמר לקחת את הערבון כתשלום. תמר לא הסכימה לשנות את תנאי ההסכם בצורה חד צדדית. תמר נשארה שומר חינם של הערבון, ואכן היא השיבה את הערבון לבעליו בשלמותו.
היו כאן שתי עיסקות שיהודה ותמר עשו:
- החפצים של יהודה היו הערבון לגדי תמורת משכב.
- הזרע מיהודה היה הערבון לוויתור על חובתו של שלה ליבם אותה.
יהודה לא הבין את 'משל הגדי'. הוא לא הבין שהגדי היה בנו שלה, שהוא לא שלח לייבם את תמר. עכשו הוא ייבם את תמר, ולתמר אין יותר צורך בגדי, היא קיבלה את האיל. יש בידיה את אותות השלטון של יהודה, ויהודה עצמו שייך לה. שלטונו יעבור לבניה.
הערבון היה אישי וחשוב ליהודה, אבל אין ספק שהוא יכול לעשות לעצמו מטה, חגורה וחותם חדשים. ליהודה החפצים האלה אינם מיוחדים שאי אפשר להחליפם.
לזונה רגילה הערבון היה חסר ערך, תשלום של לא כלום. הזונה לא יכולה להשתמש בחפצים. אם היא תשתמש בהם, יהודה יגלה שמישהו משתמש בחותמו והוא יתפוס את הפושע.
יהודה יודע שהאישה יודעת את זהותו, ואם היא רוצה את הגדי היא יכולה לבוא אליו. ואם היא לא באה, סימן שהיא מרוצה מהעסקה, ושכך זה ישאר.
יהודה היה חייב לחשוב: 'אישה, בחרה רק אותי, נתנה לי את גופה, לא רוצה תשלום, יודעת את זהותי, לקחה ערבון שמזהה אותי, נתתי לה זרע. אם איזו אישה כזו, בחיי, יש לי בעיות?
יהודה לא חשב כל כך הרבה, ואפילו כאשר: אישה, בחייו, שעושה לו כאב ראש, נכנסה להריון מפתיע לפני מספר חודשים, הוא לא קישר את העניינים.
פֶּן נִהְיֶה לָבוּז
[עריכה]"פֶּן נִהְיֶה", למה ברבים? הרי רק יהודה יהיה לצחוק?
אנו רואים או שיהודה חשב על עצמו ברבים, או שהוא מסביר לחירה ששניהם יהיו לצחוק עם חירה ימשיך לחקור ולחפש, וכך יפרסם מה קרה.
- מה יש לבוז ליהודה?
- שהוא הלך לזונה?
- שהוא מנצל את מנהגי הגוים והלך לקדשה?
- שהוא הלך לזונה בלי כסף?
- שהוא נתן ערבון דברים כה חשובים המסמלים את גדולתו?
- שעבור משכב אחד הוא שילם כך הרבה?
- שהוא לא יכול למצוא את הזונה ולשלם לה?
- שהוא מחפש זונות?
- שהוא חסר אונים?
- נשים בהריון יתחילו לבוא אליו ולטעון שהוא שכב איתן.
- ילדים יתחילו לבוא להגיד לו שהוא אביהם.
- גברים יתגאו שגם הם שכבו עם הזונה של יהודה.
- שהוא לא שילם עבור הזונה, ועד שהוא רצה לשלם היא עברה מקום.
- מקדשים ידרשו ממנו תשלום עבור שרותי הקדשה.
בקיצור לא חסר בדיחות לצחוק על יהודה.
למזלו של יהודה, הוא יכול לשאול כל אישה שתטען שהוא בעלה, איך הוא שילם לה, ורק תמר תדע את התשובה הנכונה.
רואים שליהודה היה חשוב לשמור את הסיפור הזה בסוד, והוא מודיע לחירה לזכור ולהסתיר. בהמשך תמר תאמר לו: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה" (ביאור:בראשית לח כה), וכך תמר שמרה על כבודו של יהודה ולא עשתה ממנו צחוק, ויהודה יגיב ויענה, כך שאנשים זרים לא יבינו מה באמת קרה.
הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ
[עריכה]יהודה מוודא שחירה יהיה עד למה שקרה, וכך לא יאשימו אותו שהוא לא התאמץ לשלם בכבוד.
יהודה לא הבין שחירה הוא עד ההגנה של תמר: שיהודה בא לשכב עם זונה, נתן ערבון, לא שילם גדי כפי שהוא הבטיח. כשהערבון הושב חירה מיד הבין שתמר היתה הקדשה שנעלמה. יהודה ידע שחירה יודע, ובנוסף לזה שהוא לא רצה בן אחד בלבד, ולא רצה להרוג את העובר של תמר, יהודה ידע שקיימת סכנה שחירה יכעס עליו ויפרסם את האמת.
יהודה מצביע על הגדי "הַזֶּה" כי תוך זמן קצר הגדי יגדל. יהודה נעשה שומר בחינם לגדי של האישה. הגדי חייב לקבל אוכל. האישה לא קיבלה את התשלום ועכשו מצטברת רבית על רכושה. יהודה לא רצה לשמור את הגדי הזה. הוא לבטח העדיף לתת לה גדי אחר אם היא תופיע ותחזיר לו את חפציו.